הכל אני זוכר!
אני זוכר את השדות הגדולים של ירושלים, ואת הפרחים. אפילו גמלים אני זוכר. ואת האבק בבית הכנסת. ואת הריח של הדוחק והתבלינים בשוק.
שוק מחניודה ביום שישי בצוהריים. ריח של דוחק, ותבלינים ודגים. החום של הקיץ היה מבשל אותנו בלי מים. כמו בתנור.
גולי הייתה יפה. קונה אפרסקים גדולים, כמו השמש שבשמים; ועלים ירוקים של רשאד; ולפעמים חתיכת בשר יפה.
העולם שאני זוכר היה פשוט. אם עבדת קשה כל השבוע, יכולת לקנות מכל טוב לשבת. ואם לא, בקושי לחם היה. עכשיו הלחם לא חסר, וברוך השם יש גם בשביל לקנות בשר, רק שהשיניים הזקנות שלי כבר לא חותכות בשר, וממילא אפילו לבשר אין טעם. והכל נהיה מסובך. אנשים רצים כל היום ולא תופסים שום דבר. חמאם בלא מיה[1].
אמא שלי, זכרונה בגן עדן הייתה אומרת: "מותיק, כד אם הוא נשבר, אי אפשר לחבר בחזרה."
אלוהים שירחם עליה, על אמא שלי, ממזמן היא הלכה. ממזמן שאני כבר כמעט התרגלתי. אבל אני עוד לפעמים חושב על הדברים שלה, בלילה לפני שאני ישן.
מאז שגולי נהייתה חולה, אני הולך לישון לבד. הייתה חכמה אמא שלי. אני לא משוגע. רק זקן.
גולי שלי!
פעם הייתה מדברת; וצוחקת משטויות; ומבשלת גונדי; ושפתא ברנג'י; ונרגיסי; ומנקה את הבית. עכשיו היא נשארה רק גוף ריק. בלי הנשמה בפנים. את הנשמה המחלה לקחה לה. כשאני בא אליה למוסד, איפה שהיא נמצאת, אני מספר לה על טהראן, כשהיינו ילדים. על הבזאר הגדול. על הבית כנסת בשכונה של היהודים. על החנות בדים של אבא שלי, מנוחתו עדן.
היא לא עונה. אפילו לא מזיזה את העיניים. אולי בתוך הראש היא עוד שומעת. אני לא יודע.
אברהם לא בא לראות אותי. לא מרים שפופרת. לא כותב מכתב. לא "מה שלומך אבא?" כלום. הנכדים שיש לי, אני לא מכיר.
למה מה עשיתי לו?
כשהיה ילד, הייתי צועק עליו. מרביץ. שככה יהיה לי טוב, רק רציתי לעשות אותו בנאדם.
הייתי לוקח אותו שיעבוד איתי בחנות. אבל הוא לא רצה לכבד את הדרך שלי. כל הזמן אמר לי תעשה ככה ותעשה ככה.
"תלך לאלף עזאזלים!" אמרתי לו פעם אחת. וואללה, הוא הלך. הלך מהבית ולא חזר.
לפני שהתחתן עוד בא אצלי עם הזמנה. אבל אני הייתי טיפש מטופש. חמור גרם אני הייתי. גאוותן.
כשגולי עוד הייתה בריאה, הייתה הולכת אצלו ומספרת לי. מראה תמונות של הנכדים. אבל כשנהייתה חולה, לא רק היא הלכה לי. גם גם החתיכות מאברהם שהייתה מביאה הלכו לי איתה.
נשארתי גאוותן, אבל זקן ולבד.
בבוקר איך שאני קם, אני אומר למראה: "הנה אתה גאוותן. הנה אתה פה לעוד יום לבדך!"
בדרך לבית כנסת אני נותן לחם לציפורים. יצחק, הגבאי מסתכל עלי בעין לא טובה.
למה מה עשיתי לו?
פעם הייתי מדבר עם זה. לוחץ יד לזה. לאט לאט נהייתי צ'ילבה עם כולם.
אחרי הבית כנסת אני הולך לשוק. פעם הייתי בעל בית בשוק. הייתי מוכר. היום אני רק קונה בשביל גולי. לפעמים בננה יפה. לפעמים דובדבנים. אני מביא לה למוסד, איפה שהיא נמצאת. צריך לחתוך לה קטן קטן ולתת לה לפה. כשהיא מוצצת את הפרי, והמיץ נוזל לה נדמה לי כאילו שהיא מחייכת.
אח, ריבון עולמים.
אתמול פגשתי את משה פיטוסי. זה יש לו תשע נשמות. הוא עוד יותר גדול ממני, ועדיין עובד בשוק כל יום. סוחב שקים של פפריקה וכמון, כאילו נער. אמר לי שראה את אברהם. שהוא נהיה כבר סבא. וויי, נהיה לי חור בבטן.
כל העולם השתנה. גם אני השתנתי. פעם הייתי דואג לכסף. עושה חשבון עם הגאווה שלי. היום כבר לא משנה לי כלום.
אם רק הייתה תקווה להגיד לאברהם שאני מצטער. אפילו שרק פעם אחת יבוא אצלי. או שאני ילך אצלו. חלאס עם הכבוד. תקווה שאני יכיר את הנכדים שלי. את הנין שלי.
שרק ידע שאני מבין שטעיתי. אבל לא ידעתי להיות בנאדם אחר.
אבל אין תקווה ככה. זה כמו כד. אם הוא נשבר, כבר אי אפשר להדביק בחזרה.
[1] בתרגום מילולי: "מרחצאות בלי מים" ובהשאלה – בלגן.
Stories by Shahar Cohen 