מחבר Shahar Cohen

  • כמו כד שנשבר

    הכל אני זוכר!

    אני זוכר את השדות הגדולים של ירושלים, ואת הפרחים. אפילו גמלים אני זוכר. ואת האבק בבית הכנסת. ואת הריח של הדוחק והתבלינים בשוק.

    שוק מחניודה ביום שישי בצוהריים. ריח של דוחק, ותבלינים ודגים. החום של הקיץ היה מבשל אותנו בלי מים. כמו בתנור.

    גולי הייתה יפה. קונה אפרסקים גדולים, כמו השמש שבשמים; ועלים ירוקים של רשאד; ולפעמים חתיכת בשר יפה.

    העולם שאני זוכר היה פשוט. אם עבדת קשה כל השבוע, יכולת לקנות מכל טוב לשבת. ואם לא, בקושי לחם היה. עכשיו הלחם לא חסר, וברוך השם יש גם בשביל לקנות בשר, רק שהשיניים הזקנות שלי כבר לא חותכות בשר, וממילא אפילו לבשר אין טעם. והכל נהיה מסובך. אנשים רצים כל היום ולא תופסים שום דבר. חמאם בלא מיה[1]

    אמא שלי, זכרונה בגן עדן הייתה אומרת: "מותיק, כד אם הוא נשבר, אי אפשר לחבר בחזרה."

    אלוהים שירחם עליה, על אמא שלי, ממזמן היא הלכה. ממזמן שאני כבר כמעט התרגלתי. אבל אני עוד לפעמים חושב על הדברים שלה, בלילה לפני שאני ישן.

    מאז שגולי נהייתה חולה, אני הולך לישון לבד. הייתה חכמה אמא שלי. אני לא משוגע. רק זקן.

    גולי שלי!

    פעם הייתה מדברת; וצוחקת משטויות; ומבשלת גונדי; ושפתא ברנג'י; ונרגיסי; ומנקה את הבית. עכשיו היא נשארה רק גוף ריק. בלי הנשמה בפנים. את הנשמה המחלה לקחה לה. כשאני בא אליה למוסד, איפה שהיא נמצאת, אני מספר לה על טהראן, כשהיינו ילדים. על הבזאר הגדול. על הבית כנסת בשכונה של היהודים. על החנות בדים של אבא שלי, מנוחתו עדן.

    היא לא עונה. אפילו לא מזיזה את העיניים. אולי בתוך הראש היא עוד שומעת. אני לא יודע.

    אברהם לא בא לראות אותי. לא מרים שפופרת. לא כותב מכתב. לא "מה שלומך אבא?" כלום. הנכדים שיש לי, אני לא מכיר.

    למה מה עשיתי לו?

    כשהיה ילד, הייתי צועק עליו. מרביץ. שככה יהיה לי טוב, רק רציתי לעשות אותו בנאדם.

    הייתי לוקח אותו שיעבוד איתי בחנות. אבל הוא לא רצה לכבד את הדרך שלי. כל הזמן אמר לי תעשה ככה ותעשה ככה.

    "תלך לאלף עזאזלים!" אמרתי לו פעם אחת. וואללה, הוא הלך. הלך מהבית ולא חזר.

    לפני שהתחתן עוד בא אצלי עם הזמנה. אבל אני הייתי טיפש מטופש. חמור גרם אני הייתי. גאוותן.

    כשגולי עוד הייתה בריאה, הייתה הולכת אצלו ומספרת לי. מראה תמונות של הנכדים. אבל כשנהייתה חולה, לא רק היא הלכה לי. גם גם החתיכות מאברהם שהייתה מביאה הלכו לי איתה.

    נשארתי גאוותן, אבל זקן ולבד.

    בבוקר איך שאני קם, אני אומר למראה: "הנה אתה גאוותן. הנה אתה פה לעוד יום לבדך!"

    בדרך לבית כנסת אני נותן לחם לציפורים. יצחק, הגבאי מסתכל עלי בעין לא טובה.

    למה מה עשיתי לו?

    פעם הייתי מדבר עם זה. לוחץ יד לזה. לאט לאט נהייתי צ'ילבה עם כולם.

    אחרי הבית כנסת אני הולך לשוק. פעם הייתי בעל בית בשוק. הייתי מוכר. היום אני רק קונה בשביל גולי. לפעמים בננה יפה. לפעמים דובדבנים. אני מביא לה למוסד, איפה שהיא נמצאת. צריך לחתוך לה קטן קטן ולתת לה לפה. כשהיא מוצצת את הפרי, והמיץ נוזל לה נדמה לי כאילו שהיא מחייכת.

    אח, ריבון עולמים.

    אתמול פגשתי את משה פיטוסי. זה יש לו תשע נשמות. הוא עוד יותר גדול ממני, ועדיין עובד בשוק כל יום. סוחב שקים של פפריקה וכמון, כאילו נער. אמר לי שראה את אברהם. שהוא נהיה כבר סבא. וויי, נהיה לי חור בבטן.

    כל העולם השתנה. גם אני השתנתי. פעם הייתי דואג לכסף. עושה חשבון עם הגאווה שלי. היום כבר לא משנה לי כלום.

    אם רק הייתה תקווה להגיד לאברהם שאני מצטער. אפילו שרק פעם אחת יבוא אצלי. או שאני ילך אצלו. חלאס עם הכבוד. תקווה שאני יכיר את הנכדים שלי. את הנין שלי.

    שרק ידע שאני מבין שטעיתי. אבל לא ידעתי להיות בנאדם אחר.

    אבל אין תקווה ככה. זה כמו כד. אם הוא נשבר, כבר אי אפשר להדביק בחזרה.


    [1] בתרגום מילולי: "מרחצאות בלי מים" ובהשאלה – בלגן.

  • א שיין אינגלה

    תיכף ומייד איך שראיתי ירדתי למטה בעד הדלת. אמרתי לשוטר יימח שמו, שיפסיק.

    בעיניים שלי אני ראיתי את הכול. אני ראיתי מבעד לחלון המערבי.

    הקינד המתוק לא עשה כלום. גורנישט! רק שיחק עם הכדור שלו. ואז הטקסי הגיע מהר מהר. כמו איזה… כמו ברק מהשמיים.

    אני לא זוכר מתי זה היה. נו… ככה מזמן. לא היום.

    רוחל'ה אמרה שאני לא אדחוף את האף שלי.

    אתה מכיר את רוחל'ה? נו, אשתי. רוחל'ה. מה אתה ראש כרוב?

    היא כבר…

    נו, נישקשה.

    רוחל'ה תמיד אומרת לא תתערב בעניינים של אחרים. איך אפשר לא להתערב? הקינד לא שבר שום דבר. רק שיחק עם הכדור שלו. זה השוטר סתם החזיק אותו חזק, כאילו איזה פושטק.

    פה ארץ ישראל. קינדרלך יכולים לשחק ברחוב.

    נו, אולי זה היה ככה, באופן יחסי… לפני שנתיים. עוד הייתה ממש שמש יפה. לא כמו שעכשיו. איך לא להתערב? הקינד היה כמו יוני.

    אתה מכיר את יוני? נו, יוני שלנו. הנכד. בן שמונה הוא היה, כשהטקסי בא. אני חושב…

    בעיניים שלי אני ראיתי הכול. נו… בעד החלון המערבי אני ראיתי.

    יש לי ראיה מצוינת. חדה כמו של הנשר. רוחל'ה אמרה להחזיק אותו. שלא ישחק ברחוב. איך אפשר ככה להחזיק. פה זה ארץ ישראל. מה אני השוטר?

    איך שראיתי, תיכף ומיד רצתי מהר למטה. כמו איילה רצתי. אבל… יוני כבר נפל, ו…

    נו, נישקשה.

    הקיצר, ירדתי למטה ואמרתי לשוטר הזיפט הזה: "הקינד לא עשה כלום!"

    הוא הסתכל עלי כמו שאני שקוף. בטח חשב שבשביל שאני זקן אני לא רואה טוב. אמרתי לו שאני ראיתי הכל בעיניים שלי, שבעד החלון המערבי אני ראיתי. אמרתי לו שראיה מצוינת יש לי, כי במלחמה הייתי צלף.

    אני לא זוכר באיזה מלחמה. צריך לשאול את רוחל'ה. אוי… כל כך הרבה מלחמות. איך אפשר לזכור?

    לקינד היו עיניים גדולות. עיניים כמו של יוני. מפחדות.

    אתה לא הכרת פעם את יוני שלנו? א שיין אינגלה.

    אוי וויי… אני לא הספקתי לרוץ למטה.

    הטקסי הגיע מהר. כמו איזה ברק מהשמיים. אני רק ראיתי בעיניים שלי.

    "יש לי הכל מצולם," אמרתי לשוטר. "תעזוב את האינגלה! אני אכתוב עליך תלונה."

    "אדוני, אני רק עושה את העבודה שלי," הוא אמר לי. היית צריך לראות, כמו עגבניה הוא נהיה אדום, מנוול, ואז הוא שחרר אותו.

    "סבא," הקינד אמר. נו, אולי זה היה יוני? יוני… הנכד שלנו. אתה לא מכיר אותו? אני אשאל את רוחל'ה.

    אתה מכיר את רוחל'ה? אשתי! איפה היא? למה היא לא חוזרת כבר? אולי הלכה אצלו?

    שוין. מה זה? יום רביעי כבר נהיה? חבל שלא תבוא מחר. מחר אני עושה יופי של טורטה, כמו שרוחל'ה תמיד מכינה ביום חמישי. יוני הכי אוהב את הטורטה של רוחל'ה – איך שהוא אוכל, תיכף ומיד מבקש עוד חתיכה.

    יימח שמו, השוטר הזה, אולי אם היה מחזיק אותו חזק, לא היה רץ לכביש, אחרי הכדור שלו.

    אויי וויי…

    אולי הוא לא היה נופל.